<h1>שו"ת הרשב"א ח"ה סימן קצ"ח</h1>
<h2>דף כ:</h2>
ומה ששאלת במלך ששינה המטבע ופחת ממנה הרבה, וגזר על הכל שיהיה זה המטבע יוצא במקום הראשון בפריעת [החוב] וכל מיני הלואות. תשובה מתוך דבריך למדתי שאתה סומך על קצת חכמי הדור שלפנינו, שהיו מורים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בעסקי המלך לצורכו, כגון דקטלי דקלי ועבדי גשרי לעשות להם דרך, וכגון בארעא דמסקי להו טסקא דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא [ב"ב נ"ד ע"ב]. ובאמת דהסברא הזאת היא מסורה בידינו מפי קצת רבותינו. ועם כל זה איני מודה לדבריך בעסקי המטבעות, שאין לך עם גדול מזה, שהם בעלי המטבע והם עושים אותם ומוציאין אותם בארץ שלהם, אם אין עסק שלהם בעילוי המטבע נתקיים הפסדו. והדין הזה שוה הוא לדין הקרקע שמעלה הטסקא שגזרתו של מלך מתקיימת בהם כלומר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, ולמימר נמי ליכא מאן דאכיל ארעא אלא בשטרא ואריסא דפרסאי ארבעין שנין [ב"ב נ"ה ע"א]. אבל אנו כבר עמדנו על הסברה זאת וראינוה משתברת ומשתבשת בגמרא בההיא סוגיא דבפרק חזקת הבתים. ונראין הדברים דכי אמרינן דינא דמלכותא דינא, היינו כגון הדינין הידועים למלך בכל מלכותו שהוא וכל המלכים אשר מלפניו נהגו כן, והם כתובים בדברי הימים ובחוק המלכים. אבל מה שהמלך עושה לפי שעה או חוק חדש שהוא עושה לקנוס פעם במה שלא נהגו בימי האבות, חמסנותא דמלכותא היא ואין אנו דנין באותו הדין. והר"י הלוי ז"ל הורה שאם גזל המלך לאחד מבני עמו ממונו שבא עליו בעלילה, דחמסנותא דמלכותא מיקרי. אבל במאי דעבד בכל ארעיה הורמנותא דמלכא הוא ודינא הוא. והוראה נכונה היא אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי. ודייקינן לה מדאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא (דמלכותא) [דמלכא] דינא, אלמא דינא דידוע לכולהו קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים בעצמם באונס. ואפילו במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה על פי שמואל הנביא [ש"ב ח'], ואמרו רבותינו ז"ל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו. ומכאן נ"ל דכל השטרות העולות בערכאות של גוים בנוטרין של מלכים שהן כשרין, בין שטרי מתנות בין בשטרי הלואות וכל שכן שטרי מקח וממכר. ואפילו בשטרי הודאות והלואות אי כתיב בהו ואמר לסהדי אתם עדי, או דאמר להו לגוים גופייהו כתובו ליה, קנה דשטרא מיקרי. ואי איכא הורמנותא דמלכא דבלאו הכי ליקני קנה, ואי ליכא הורמנותא דמלכא איכא שטרי (דכתיבין) [דכשרין] ואיכא שטר[י] דפסולין ואין זה מקומן. ומצאתי לי חבר במה שאמרתי שהמלך שדן דין חדש שלא מחוקי המלכים דהוי חמסנותא דמלכות, שכתבו קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל בחיבוריהם שיש מקומות שישראל יוצאין ממלכות למלכות והמלך מחזיק בכל מה שנמצא להם שם בכל מלכותו, דאם בא ישראל אחר וקנה מן המלך מעשה היה ופסקו הדין שאין זה דינא דמלכותא אלא חמסנותא דמלכותא, לפי שהדבר ידוע בדיניהם שדין היהודים כדין הפרשים לדור בכל מקום שירצו, וכיון שכן אם בא איזה מלכות לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דינא דמלכותא. וזה סיוע לדברי. וגם הרשב"ם ז"ל נוטה לדבריו שכתב [ב"ב נ"ד ע"ב] דינא דמלכותא דינא היינו מסין וארנוניות ומנהגן של משפטי המלכים שרגילין להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלין ברצונם עליהם את חוקי המלכים ומשפטיהם, עד כאן דברי הרב ז"ל. ולענין מה שהוסיפו על המטבע דגזר המלך שיהא מנה נפרע במקום מנה של מטבע הראשון שאמרת אם יש בו משום איסור רבית. אף בזה דינו דין, שהתוספת הזה שלא בתנאי ושלא ברצון הבעלים הוא נפרע, ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל, אלא שדינו של מלך דין והפקרו הפקר ואין כאן גזל ואין כאן רבית. ומיהו אין המלכים נוהגין עכשו כן לפחות המטבע חדש מכדי שיוויו אלא להעלותו.
